דיאלוג ברצלונה

מה נשמע חבר?

האמת בסדר. בין שמיים והארץ. בין עולם אחד לעולם אחר. תלוי באוויר. מנותק מהמציאות שהיא לא כך נוראה אבל בכל זאת.

בין איזה שני עולמות?

המציאות שלי על האדמה וכמה ימים של שקט. של משהו אחר. של אוויר לנשימה ונשמה. איך אתה?

אני אחלה. מתבונן. מתבונן בעצמי, בך. נראה לי כיף להעביר טיסה בדיאלוג שיעלה לבלוג שלי. מה זאת אומרת מנותק מהמציאות?

מה אתה רואה בך? מה אתה רואה בי? 

המציאות כרגע זה עומס ואי וודאות. בעולם הקטן שלי תקופה של הרבה מעברים ואפשרויות. זה טוב אבל קצת מפחיד. עבודות. טיפולים. דברים ואנשים שחשובים לי. קל לי יותר לדעת אבל אני מרגיש אני צריך לאפשר. להיפתח.

במעגל הרחב יותר כלומר בישראל אני דואג ואני עצוב. זה לא מה שחשבתי שיהיה לפני 40 שנה כשהגעתי לישראל. המציאות מתנגשת עם העקרונות. האשליה הזו שאולי יהיה אחרת. זה התחיל עם הרצח ב 95 אבל עכשיו התחושה שלי שהכול פרוץ וזה עצוב. ומפחיד. לא מפחיד עבורי כי אני כבר אחרי ואני אחראי רק לעצמי אבל לדורות הבאים. אבל כשאני מסתכל החוצה מישראל אני גם רואה הרבה חושך. איבדנו את זה.

אני רואה בעצמי רוגע ושלווה. וגם פחד מהבאות. אני רואה בך איש אמיץ והולך אחרי הלב שלו. אני אוהב את התשובות הארוכות שלך. שיחה בין הגורו הפנימי שלי לבין הגורו הפנימי שלך. מה זה ברצלונה עבורך?

אני מתרגש שאתה מזמין אותי לדיאלוג שלך. לבלוג שלך. אני הולך עם הלב כי ככה אני מרגיש אני יכול לגעת באושר שלי. ממש קצת ולא הרבה אבל כשזה זה זה זה. אני אוהב לגעת באנשים. כלומר לעשות  להם טוב. או חוץ לנסות. זה מאד אנוכי. כלומר זה עושה לי טוב.

אני אוהב אותך. לא מאד. אני אוהב את הנשמה שלך. את הפנים וכן גם את החוץ. את העומק שלך. את התמימות ואת הטוב האין סופי שלך. ואני אוהב את החוויות שאנחנו עוברים ביחד. הביחד ולחוד. הכבוד שלך כלפי ושלי כלפיך. 

ברצלונה זה בית. אם הייתי צריך,לעבור למקום אחר זה בהחלט מקום שהייתי יכול לראות את עצמי. 

זה הרבה זיכרונות מאושרים. אנשים שאני אוהב. שפה ותרבות שאני אוהב. 

ברצלונה עושה לי נעים.

זה גם הכי קרוב לדרום אמריקה שאני יכול לקפוץ אליו. 

אז זה בית כי שם יש קצת זכרונות סנטימנטליים. אז קצת מהקסם של השנים האלו.

אני יודע שזה אשליה. אבל אני אוהב לגעת בה.

מרגש. תודה שאתה משתף. שנים חיפשתי פרטנר לדרך. ועכשיו אפשר לכתוב דיאלוג ביחד. לעומת הדיאלוג עם עצמי שהוא די בודד. ביחד זה יותר כיף. הנשמה שלי מתרחבת ועוטפת גם את שלך. אני תוהה מה ההבדל בין דיאלוג עם עצמי לדיאלוג איתך. מעניין לדון בזה. גם אני אוהב אותך, אהבה חברית ואמיתית. וסומך עליך. שמח שאתה נותן לי לגעת בקסם שאתה מרגיש בברצלונה. לוקח לי זמן ומאמץ לכתוב את הדברים הללו. 

אתה זריז יותר ממני... כן. זה חיבור עמוק וחזק וכשאני חושב שאי אפשר יותר אז אפשר עוד ואתה מאפשר. אז כן. הדרך הזאת, היא טובה לי. מה שחדש אתך זה אני משוחרר כי אני סומך עליך שתשגיח עלי בכלל ומעצמי. לא עצוב על מה שאין אלא מעריך את מה שיש. וטוב לי ככה. זה טוב. 

אני מרגיש שאני לומד ממך המון. אני תוהה האם הקורא ידע להפריד בין מה שאני אומר לבין מה שאתה אומר. והאם יש צורך בכלל בהפרדה הזו? כמו שאמרתי, אני לא ממש יודע מה ההבדל בין דיאלוג עם עצמי לדיאלוג איתך. אולי הקורא יוכל להפריד לפי סגנון הכתיבה או התהיות. מה אתה חושב?

אני לא יודע מי הקורא. כלומר מה אני אתה כותבים מאד אינטימי. לא הייתי רוצה שזה יפול בידיים לא טובות. אבל מצד שני זה אולי היה פותח את הנשמה לאנשים. מחזק אותם. מאתגר אחרים.  

איך אתה ברגע זה בהקשר של המעבר מהארץ? אני לא אלך אתך בגוף כרגע כי אני מחובר למקום. אולי עדיין מאמין שמשהו טוב יכול לקרוא או לפחות שאני יכול עוד לגעת באנשים שם. דווקא עכשיו. עדיין.

אני גם לא יודע מי הקורא. ואני לא מבין את האמירה ייפול בידיים לא טובות. אני חושב שדיאלוגים מהסוג הזה פותחים את הנשמה כמו שאתה אומר, מחזקים, מאתגרים. וזה מה שאני רואה לנגד עיני כשאני משקיע בדיאלוג שכזה. בהקשר של המעבר מהארץ (אתה רוצה להעביר נושא? חחח) אני פסימי. אני חושב שאנחנו הולכים לכיוון דיקטטורה. ואני לא הייתי רוצה לחיות בדיקטטורה. אבל נחכה ונראה. נקווה שלא ייקחו את חופש היציאה מהארץ אם יהיה מאוחר מידי. סליחה שאני ככה. אני מאמין שאתה יכול להביא אור לאנשים ולגעת בהם. אתה הגורו שלי כמו שאני הגורו שלך. והייתי רוצה לעשות שיחות כאלה, דיאלוגים כאלה יותר איתך. ועם כל מי שיצטרך לדרך שלנו. ותגיד לי מתי נמאס לך לפטפט ככה על הנייר האלקטרוני. 

כרגע לא נמאס אבל אם לך נגמר הסוס זה גם טוב. 

ידיים לא טובות. אנשים שינצלו את זה לרעה. שירצו לפגוע בך או בי. אני יודע שזה מטומטם אבל אני עדיין מושפע ממה שחושבים עלי. איך רואים אותי. פחות מפעם אבל עדיין.

אני עוד רוצה לקוות שיש על מה להיאבק. למרות שאני לא איש של מלחמה אבל אני רודף צדק. כל עוד אני מרגיש שיש לי מה לעשות שם אז... פעם חשבתי שחוק הלאום יהיה הקו האדום שלי ולא. אולי אני סתם חלש ואין לי אומץ אבל הזיכרון של השנים שלי בפריז או לונדון לא טוב. הייתי לבד. הייתי עצוב. הייתי אבוד. עדיין אני מרגיש מחובר. ברור לי שלא כיף בדיקטטורה, אבל העולם בחוץ אכזר גם. אני יודע. זה מטומטם...

ויש בי הרבה עצב על מה קורה אבל זה כבר לא רק שם בארץ... אז מה נותר לעשות. אולי לגעת. בנפש אחת. שם. כל עוד אני על כדור הארץ.

אחר כך זה סיפור אחר אבל זה עוד לא הזמן.

תמיד יהיו אנשים שרוצים לפגוע. תמיד יהיו אנשים שרוצים להרע. צריך פשוט להתעלם מהם. בדיאלוג פשוט וכנה אנחנו לא פוגעים באף אחד. אנחנו אותנטיים. אנחנו עצמינו. לגבי מעבר לארץ אחרת. אולי אם תעבור עם האדם הנכון לא יהיה לך עצוב ולבד. יש מחיר לכל החלטה. כשאני כותב, מעניין על מה אתה חושב. על מה תכתוב לי בתשובה? אפילו שאתה לא יודע מה אני הולך לכתוב? או אולי אתה כן? עוד לא התייחסת לנקודה שהעליתי: מה ההבדל בין לרשום דיאלוג עם עצמך לבין לרשום דיאלוג עם מישהו אחר? ואולי אתה לא יודע כי עוד לא רשמת דיאלוג עם עצמך?

בדקות האחרונות אני בסוג של התבוננות וצפייה כשאני מחכה לתשובה שלך. פתאום נכנס לי השיר של רייכל אם תלך מי יחבק אותי ככה... שמת לב גם שהטיסה מאד שקטה. אין בכי. היקום סידר לנו מקום טוב מאד יחסית. ראית את מניפסט? זו סדרה בנטפליקס בה מטוס נוחת ומתברר כי הוא היה נעדר לכמה שנים למרות שנוסעים לא הזדקנו ושהם נגעו באלוהים בזמן שהם היו המטוס. לא סדרה מעולה אבל אהבתי. אז אני חושב עליה גם ושהמטוס הזה קצת שם אותנו באין זמן או בין הזמנים או בין העולמות.

אולי אם הייתי עובר עם הבן אדם הנכון הייתי מרגיש אחרת. אני גם במקום אחר בחיים.

אני לא ממש כתבתי דיאלוג עם עצמי למרות שהרבה פעמים חשבתי לכתוב. אבל אני לא עמוק כזה. כמוך. והכתיבה איתך כרגע היא גם סוג של התבוננות פנימית. ואולי אני סתם חופר... -).

אתה ממש לא חופר. לרגע הזה חיכיתי. שתיפתח ויצאו כל פניני החכמה האלה. מה אתה מגלה בהתבוננות כשאתה מחכה לתשובה לשלי? אני חולה על השיחות הפילוסופית האלה. זה אוויר לנשימה בשבילי. לא ראיתי את מניפסט אבל אני אצפה בזה. אני גם מרגיש מרחף בין שמיים וארץ, בין שני עולמות. מה שלמטה ומה שלמעלה. אם המטוס יתרסק השיחה הזו הלכה קיבינימט כי היא לא עלתה עדיין לענן. והכתיבה איתי היא אחו שלוקי התבוננות פנימית. זה מה שאני חי עבורו!

אתמול או שלשום מטוס התרסק בנפאל. אף אחד לא שרד. לצערי. 

ראיתי סרטון של מישהו שהיה במטוס וצילם ולהקליט את הקולות של ההתרסקות והבערה. לא יודע איך הסרטון שרד. תהיתי מה הוא חשב? האם ראה את חייו חולפים בפניו? האם כאב לו? פחד?  בכל טיסה יש לי את שאלה הזו. והאם המטוס יתרסק? מה ארגיש? מה יש אחר כך? קצת כמו הסרט הזה שראינו בתל אביב. קצת כשהיה לי את האירוע הלבבי אני אוהב את המילה הזו באמבולנס לפני כמה שנים. זה לא מפחיד אותי. אני לא חושב שאנ פוחד מהמוות יותר. זה מסקרן. 

אבל היום וכרגע אני לא מייחל את זה. איך השיר אומר. לא רוצה לחיות אבל גם לא רוצה למות. לא ממש יודע מה אני רוצה. ומה אכפת באמת מה אני רוצה. כי יש את הכאן ועכשיו. עוד שיר... אין יום מלבד היום...

מעניין כל השירים האלה שעולים לך. אני מרגיש שלא אכפת לי אם אני חי או מת. אני כל היקום ושום דבר לא הולך לאיבוד. מה שהיה לפני שהייתי בגוף הזה ומה שיהיה אחרי מסקרן אותי. אלן ווטס מדבר על כך שאם היית כל יכול היית חי איזה חיים שבא לך. ואז כשהיית משתעמם היית לוחץ על כפתור "הפתעה!" והופ הנה אנחנו פה. לא יודעים מה יהיה. אנחנו אלוהים שמפתיע את עצמו וחי בסרט שנקרא החיים שלי. ואכן, חוץ מכאן ועכשיו אין כלום ולא היה ולא יהיה כלום חוץ מכאן ועכשיו. גם לפני וגם אחרי המוות. 

כן אנחנו אשכרה חיים בסרט. ואולי זו סתם אשליה ואנחנו כבר לא חיים? כרגע אני מרגיש חי שזה העיקר ואני מודה ליקום שאתה חי לצידי. זה מה שחשוב. זה רגע. וזה האין סוף. וזה טוב ככה.

אני אומר שאנחנו חיים בסרט שנתעורר ממנו כשנמות. ואז נלך לישון שוב. וחוזר חלילה. צריך לצאת מהמבט הצר הזה של החיים שלי ולתפוס את העולם בצורה יותר רחבה. אני כל היקום שנושם את עצמו ורואה את עצמו כרגע דרך נקודת מבט צרה שלי. אני גם מרגיש חי, ומודה שאתה חי לצידי. הדברים החשובים נסתרים מן העין. האין סוף נמצא כאן ועכשיו בכל החלטה שלנו. גם לי טוב. 

טוב. איך אני יכול לא להסכים הדברים הנסתרים מהעין... -) או איך שהיית כותב. 

כן. אנחנו היקום. אנחנו הכל וכלום. אנחנו מתנפצים ואנחנו מתאחדים. אנחנו אנרגיה ואנחנו צורכים אנרגיה ואנחנו יוצרים אנרגיה.

אנחנו הפרפר ואנחנו הגלים שהפרפר יוצר. בא לי לחבק אותך אך מאידך אני מרגיש שאנחנו אחד (אל תלחץ. בקטע טוב ומכבד וקיומי)

פניני חכמה. תודה לך. מה אתה אומר? כמה זמן אנחנו כבר כותבים ככה? אני ממש נהנה וחושב שזה ממש נחמד. כמו מדיטציה, רק משותפת. אנחנו משתפים את המחשבות שלנו אחד עם השני. ואני מאד נהנה לשמוע מה עובר לך בראש. שולח חיבוק קוסמי. 

גם אני אוהב את זה. אין לי מושג כמה זמן וזה לגמרי מדיטציה.

מה זה חיבוק קוסמי? מה זה אחד קוסמי? זה עדיף על חיבור פיזי וחושי וחושני ומיני, כן מיני? האם האורגזמה האולטימטיבית היא שילוב? 

מה שאני יודע זה שמאז ההוא לא הרגשתי חיבור כזה. בלי פחד. בלי לעשות חשבון. מתוך קבלה. לא שאיתו הכל היה דבש אבל היו הרבה רגעים של להיות אחד. וגם כשלא היה דבש ידענו כלומר ידעתי שיהיה דבש. שנתגבר. ששווה הרגע.

חיבוק קוסמי זה חיבוק מכיל ומקבל כפי שהיקום מכיל ומקבל כל אחד מהיצורים החיים שצמחו ממנו. כי הם צמחו ממנו ולא נבראו יש מאין. יש מיש. אחד קוסמי זה כששניים מרגישים שהם אחד עם היקום. תחושת עילוי שחיכיתי לה הרבה שנים ולא ידעתי שחיכיתי לה. ואיתך אני מוצא את זה. חיבור פיזי וחושי וחושני זה משהו אחר. זה רמה אחרת לגמרי. ולגבי אורגזמה, אין לי מושג. אני שמח שאתה מרגיש חיבור אלי, ולחיים עצמם. זה סימן של חיות וחיים. אני רוצה לצרף עוד אנשים לדרך שאנחנו הולכים בה. אבל גם אם לא יצטרפו, אתה מספיק לי. אחד, שניים, שלושה, מיליון, מה זה באמת משנה. איפה עובר הגבול?

מעניין אם אתה כותב את זה כי אתה מפחד מזה שאולי אני רוצה לעבור למשהו מיני או פיזי. הרגע וכבר הרבה זמן אני אוהב ונהנה ממה שיש וטוב לי ככה. 

אורגזמה זה מיוחד. זה לא קורה הרבה ובעיני זה גם קוסמי וגם מאד פיזי.

אני לא יודע ואולי קצת. מפחד לפתוח את זה לאחרים. אולי מחשש לאבד קצת אותך? או שמה ארגיש פחות חופשי להתבטא. מאידך חשבתי על ההוא שאני מרגיש שהוא מאד מיוחד וכואב לי על הייסורים שלו. לא שאני ממש יודע. הוא כולו אהבה ובו בזמן כולו פצע וזה עצוב לי נורא.

אתה מודע לזה שכל זה יעלה לאינטרנט? או שאתה רוצה לצנזר דברים לפני שאנחנו מעלים את זה? או שאתה לא רוצה שזה יעלה בכלל? אני חושב שהדיאלוג הזה חשוב מאד ופותח את הלב ואנחנו לא יכולים לדבר על אנשים שלא נמצאים פה בדיאלוג. יש פה פניני חכמה. אני רוצה לפתוח גוגל דוקס ולעשות איתך עוד דיאלוגים כאלה ולעלות אותם לבלוג שלי. אתה רוצה אותי לעצמך? למה שתאבד אותי? חייבים לפתוח את זה לאחרים. תחשוב על כל האנשים שיכולים להפיק מהחכמה הזו שקט שלווה ורוגע בחיים שלהם. למה למנוע מהם? העולם מקום יפה עם אנשים יפים. למה למנוע מהם? אני חושב שהאני מאמין שלנו יכול לגעת בכל אחד. כל אחד הוא מורה, גורו, מנחה, מדריך, איך שלא תקרא לזה. אם לא אחרים אז את עצמו. לכל אחד קול פנימי שאפשר להיפתח ולהקשיב לו. מה כ"כ מסוכן בלפתוח את זה לעולם? אני פחות אוהב לדבר על מין בקונטקסט של הבלוג שלי ולכן אני נמנע. נראה לי נושא אישי ורגיש. אבל אולי זה רק אני ואני מפספס משהו? בכל מקרה, אתה נראה לי מוטרד מאד כרגע אז אני מחזיר לך את הטלפון שתכתוב את ההתייחסות שלך. חחח. 

אני לא מוטרד. אני תוהה בקול רם. 

לצנזר אולי רק מה שכתבתי על ההוא והשאר לא אבל הייתי משאיר לקוראים את השאלה עם מי אריאל מדבר. עם עצמו. עם מישהו אחר. להבדיל אלפי ומיליוני הבדלות יש דיאלוג באותה הרוח. לא באותה הרמה. בין סוקרטס לאפלטון. ממנו המילה אפלטוני. אבל קטונתי וקטוננו.  מצחיק אותי שפתאום זה צץ במוחי.

מין. אני חושב שלבד כלומר בלי רגשות זה לא שווה כלום. ועבורי מלוכלך. אבל אולי אני סתם מנסה להצדיק את המקום בו אני נמצא. מין בין שתי ישויות שאוהבות זה אורגרסמי. ורוחני. 

אני לא מחפש למצוא עוקבים כמו שאני לא ממש חושב שאני גורו. אני כן מחפש להכיר אנשים שהם אמיצים. חשופים. רגשיים ומרגשים. טובים. אוהבים. 

אז היית מצנזר שזו שיחה איתך? היית רוצה להישאר אנונימי? אין לי בעיה עם זה. זה שאני רוצה להיחשף לא אומר שכולם סביבי צריכים להיחשף איתי. הקשר בינינו אפלטוני זה באמת מצחיק. ביקשתי לפני כמה ימים מצ׳אט ג׳י פי טי לכתוב דיאלוג בין אפלטון לסוקרטס על חופש בחירה (לבקשת אבא שלי) והוא עשה את זה די טוב. מין ללא רגש הוא באמת ריק וחסר תכלית. אבל קשר בין שתי ישויות צריך להיות משהו ומין ללא רגש יכול להיות התחלה של משהו יפה יותר בהמשך. אני חושב שלצרף עוד אנשים למעגל שלנו רק יעצים אותנו. אנשים שרוצים לתת משהו. וגם אנשים שרוצים רק לקבל. כל אדם.

אני לא יודע לגבי אנשים שרוצים רק לקבל. כי זה אומר משהו עליהם. אלא אם הם במצוקה ואז זה יעזור להם להבין שכשאתה נותן אתה גם מקבל.

הייתי רוצה להישאר אנונימי בשלב זה.

מין ללא רגש יכול להיות התחלה של משהו אבל זה קשה ומסוכן לנשמה. עדיף הפוך. או במקביל. וזה לא רמז.

בטח שזה רמז. חחח. בסדר נשאיר אותך אנונימי. אפשר להשתמש באות הראשונה של השם שלך או שגם לא? אני מתאהב באנשים אחרי שאני מקיים איתם יחסים. אבל יכול להיות שאני עוף מוזר. מי אנחנו שנקבע מי רוצה לתת ומי לקבל? אני מאמין שכל אדם רוצה לתת, פשוט צריך לתת לו את הפלטפורמה הנכונה. תשאל את חברה טובה שלך שאירחה אותנו. אני לא מבין את הביטוי מסוכן לנשמה. אנחנו מושלמים כפי שאנחנו ללא שום צורך לתיקון וללא שום אפשרות לפגיעה. אני רוצה לפעול מתוך רצון לחיות ולחוות את החיים ולא להיות מוגבל ע"י הפחדים שלי. זו הסיבה שאני נותן צאנס לכל דבר שזז בערך. אני מרגיש ממך קינאה. 

לא קנאה במובן הפיזי של המילה. פשוט אולי יהיה לי קשה בסביבת אחרים להיפתח כל כך כי זה מאד אינטימי. אבל אולי זה המבחן שלי.

מסוכן לנשמה כי מין זה מאד אינטימי ונשרפתי קשות. אבל אולי אני אולד סקול. וסתם מתיפייף. 

מסכים אתך לגבי ליצור סביבה בה אנשים ירגישו נוח לתת ולקבל בהתאם ליכולות ובאופן חופשי.

אני מרגיש שהדברים שאני אומר לך ואתה אומר לי מהדהדים לי בתוך הנשמה בזמן שאני ממתין לתשובה שלך. יהיה לך קשה להפתח סביבת עוד אנשים וזה באמת אני חושב המבחן שלך. לגבי עניין השריפה, כולי מלא צלקות וכוויות. ואני נלחם על זה שמגיע לי משהו. יכול להיות שאני נאיבי. אבל מעדיף זאת כי זה לחיות את החיים. אתה לא אולד סקול ולא סתם מתייפיף, אתה סבבה ואני אוהב אותך כפי שאתה ולא הייתי משנה בך דבר. שמח לשמוע שאתה מסכים איתי לגבי יצירת סביבה. 

❤️🙏❤️