דיאלוג חזרה מברצלונה

 

הלו הלו

האם יש מישהו? כי אני ממש לא מרגיש שמיציתי...

יש מישהו. אני כאן. אני גם לא מרגיש שמיציתי. איך אתה?

עייף אבל שמח שעשינו את זה. כל מיני תמונות בראש. עוד צריך לסדר את הראש. או שלא? מסוחרר מחוויות. פתאום העולם שלי נראה לי קטן קטן 

וואלה. היינו במלא מקומות יחסית לזה שהיינו שלושה לילות בברצלונה. יש לי מיליון תמונות וכמה וידאואים. אבל אני שוכח מהר. מעניין איך הטיסה הזו תעבור. ושוב, מחשבות על האם לא ננחת בכלל. נורא מפחיד אותי לטוס. זה אובדן שליטה מוחלט. עדיין לא המראנו. תודה שנתת לי לשבת ליד החלון. 

קצת צר כאן באמצע אבל הטיסה קצרה. אתמול כששאלו אותנו מה עשינו ולא זכרתי חשבתי איזה זקן אני... אבל אולי זה גם מהרצון והחוויה הזו של הכאן ועכשיו. לטרוף כאילו אין מחר. לזרום. לחיות. זה זר לי רוב הזמן.

אני לא פוחד מהטיסה. אני כבר לא נהנה כמו פעם אבל לא פוחד. גם כי זה לא בשליטה שלי. גם כי לא מפחד למות. לפחות אני חושב.

בזמן שאתה כותב אני מרגיש איך המדיטציה משתלטת עלי. הנה אנחנו באוויר. הים נראה כ"כ רגוע מלמעלה. קו החוף של ברצלונה מהמם. מעניין מתי אחזור לספרד בפעם הבאה. בזמן שאתה כותב אני שומע את המחשבות שלי. 

מוזר לי איך העיר הזו והשפה הזו והאנשים האלה מדברים אלי. כאילו כמו בארץ אבל בלי המתח. לא שהכל ורוד כמובן.

אתה תחזור. זו רק הייתה טעימה קטנה מאד. 

אולי עוד אתה ואני. כחברים. בלי מתח. בלי פחד מהשקט. מהשיחות. מכל רגע. זה נדיר אני חושב לפחות עבורי. העומק הזה והקלילות. בלי גמגום של מתח. 

מעניין אם נוכל להעביר כך כמעט ארבע שעות של טיסה בלי להיות מותשים. לראות מפה את הכנפיים הרועדות של המטוס זו חוויה. הים כ"כ רחוק למטה. אם נתרסק אין מצב שנשרוד. היה לי ממש כיף איתך בברצלונה. תודה שעשית לי סיבוב תיירותי בעיר. יש איזה בחור פה בטיסה שעובר ומבקש מאנשים להצטרף לתפילה? או שאני מפספס משהו... כ"כ הרבה מחשבות רצות לי בראש. אבל אני כאן ועכשיו חווה אותן. 

כן מישהו עם כרית סביב צווארו מבקש להצטרף למנחה? אולי בעתיד בטיסות מהארץ זה יהיה חובה. אולי יהיו מושבים לגברים נפרדים מנשים. אולי אל על תוכל לסרב לקבל לא יהודים 

סתם. ודי. לא בא לי לחשוב על זה

 העולם גדול וישראל חצקון קטן למרות שאנחנו חושבים שהוא פופיק העולם.

אור לגויים. ממש. אבל די פוליטיקה. עכשיו יש התקבצות של אנשים בפרונט של המטוס שמתפללים מנחה. מקווה שהמטוס לא יתרסק עקב חוסר איזון במשקל. אבל נראה שאנחנו בסדר. אתה רוצה לישון? לא נעים לי להעיר אותך. 

זהו. איזון חזר. אפשר להמשיך

 אני במצב חצי מדיטטיבי כזה

 נותן למחשבות לעבור. לא עוצר אותן וגם לא חוסם.

אז 3 נקודות שעשו לך את הסופ"ש. פנימי או חיצוני או גם וגם.

רשימות הא? 1. החברות שלנו. 2. הנופים. 3. העיר. עכשיו אתה..

החברות שלנו. הזרימה ביננו ופתאום התחושה שאיבדתי אותך במוזיאון ההוא והרצון להקשיב לך בלי ללחוץ. לא יודע אם הצלחתי. היה מאתגר. האם הייתי שם בשבילך כמו שרצית והיית צריך? 2. הפלאשבקים של העיר ותמונות העבר וההלוך וחזור האין סופי הזה מתוק ועצוב. 3. השוטים ב 2.5 יורו והתחושה שעובדים עלי. מחובר לחוויה של המציאות המדומה. כלומר האם אני חי? האם אני לא? האם זה באמת משנה? התשובה היא לא וגם כנראה לא אדע.

ואו אתה זוכר המון דברים. כמובן שהיית שם בשבילי וקראת אותי. הקשבת לי וראית שאני לא בטוב ומוצף ורוצה לעוף משם. את נקודה מספר שתיים לא ממש הבנתי אבל אני מחזיק איתך את החוויה המתוקה עצובה. השוטים ב 2.5 יורו היו בהחלט משהו בלתי נשכח. המציאות המדומה של דאלי הייתה חוויה מטלטלת, לפחות עבורי. האם אנחנו חיים או לא זו אחלה שאלה. ואין באמת תשובה שנדע כמו שאתה אומר. 

הפלאשבקים בגלל התחושה שכבר הייתי בכל פינה. לפני 30 שנה. בעולם מקביל. וזו לא הייתה חזרה. זו הייתה חוויה אחרת וטוב שכך.

עוד לחץ מהטיסה? עבר לך?

לא יעבור לי עד שלא ננחת. הים רחוק מידי. להתנגש בו זה כמו להתנגש בבטון. הרגשתי בטוח איתך. היה לי פחד שייכייסו אותי. אבל הרגשתי בטוח. חלמתי בלילה שאני מת ומתעורר מחדש. מעופף. זה תמיד ככה. בלילה אני מת המון פעמים. ומרחף. 

אנחנו כולנו חיים מחדש מידי בוקר. רק מעטים מרגישים ככה וזה חבל. לא מקטע של דת אבל מידי יום יש תחושה של יצירה מחדש. של הזדמנות לתיקון. הזדמנות לחיות. ובערב המחשבה הזו של האם באמת ניצלתי את ההזדמנות.

חשבתי על זה שביום יום אני על מצב אוטומט. וסופ"ש הזה הייתי מחובר לרגע זה ממש. מדיטציות עוזרות לי להתחבר לרגע זה. שזה כל מה שיש. נשמע קלישאתי אני יודע אבל זו האמת שלי. יש אנשים שחיים בעבר או בעתיד. אני ביניהם. מידי פעם מצליח לחזור לכאן ועכשיו. וזה תענוג גדול. כי בכאן ועכשיו יש הכל. לא צריך כלום יותר מזה. מצטער שאני חוזר על עצמי אבל זו המציאות שלי. 

אני לא מרגיש שזו קלישאה. אני חושב שזו מתנה גדולה ולא כולם חווים את זה וזה חבל. בגלל זה אולי אנשים דרך השיח הזה ייפתחו קצת יותר. יפחדו קצת פחות. אני יודע שזה עובד עבורי.

לגבי הטייס האוטומטי. לטוב ולרע אין לי את זה ולפעמים זה כבד ועושה אותי כבד. אבל בו בזמן אני שמח שאני חווה את זה. את החיים שלי ככה.

שמח לשמוע שאין לך טייס אוטומטי. אתה יודע כשדובר על התעוררות אצל המורה שלי למדיטציה דובר על כך שהתעוררות רוחנית הוא מצב בלתי הפיך. זאת אומרת מצב שברגע שאתה משיג אותו אתה לא מאבד אותו. אבל אני חושב שזה בולשיט כי הכל זמני בחיים. גם התעוררות רוחנית. לפעמים אני מרגיש ער ולפעמים אני לא מרגיש כלום כי אני ישן. במובן הרוחני כמובן. אתה יודע ביקשו ממני להתרחק מרוחניות כי זה עלול להיות טריגר לפסיכוזה אצלי. אבל אני תוהה האם גם לכתוב דיאלוג כזה יכול להיות טריגר לפסיכוזה. 

אני לא יודע לענות לך על זה. ואם כן זה אומר שגם אני פסיכוטי? שאני מדרבן אותך לפסיכוטיות? אני פשוט חושב שהרבה אנשים חושבים שלהיות ער זה מפחיד. אז כרגיל מתייגים. פעם שרפו. צלבו. הרחיקו. גם היום. סוג של. אני חושב שאם אתה לא מזיק לעצמך או לאחרים אז זה לא רע ואפילו טוב להיות ער. חוץ מזה שאני לא בטוח שאנחנו ממש שולטים בזה. יש כאלה שזה מולד אולי. אחרים שמוארים אחרי אירוע. אולי כאלה שלומדים אבל אני לא בטוח שאפשר באמת ללמוד מ 0. ויש את האחרים. בעולמנו אני כבר לא בטוח מה טוב יותר. כי להיות ער זה להיות רגיש. והעולם הזה קשה לאנשים רגישים. אולי עדיף על אוטומט ואני לא חושב שאתה אריאל על אוטומט במהלך השבוע. 

לא יודע. יכול להיות שאתה מדרבן אותי לפסיכוזה חחח. סתם לא באמת. אני אחראי לפעולות שלי. עוד מעט יהיה לך יותר ניסיון עם אנשים כמוני. אני בהחלט רגיש. וער מידי פעם. ולפעמים אני ישן. מה אתה מרגיש ברגע זה ממש? אני מרגיש ממש טוב, אבל לא יותר מדי. סתם טוב. הייתי בטוח שיהיה יותר רועש בטיסה. אנחנו מעל איזה שתי שכבות של עננים. הכתב כ"כ גדול שאני מתפתה לקרוא בזמן שאתה כותב. זה שובר את החוזה בינינו?

עשה איך שאתה מרגיש. אני בטוב. אני לא חושב שאפגוש הרבה אנשים כמוך. אני קצת חושש מהעבודה הזו ובכלל מה עומס שאני יוצר לעצמי בשבועות הקרובים. אני אצטרך להקשיב לעצמי טוב וטוב ומאידך לתת לזה צאנס. קצת מפחיד אותי העבודה הזו כשרק אתמול הייתי בצד השני... נראה

לפחד זה טבעי. בגלל זה אתה נותן לזה צאנס. זה אמיץ מצידך. יכול להיות שתראה שאתה לא מתאים לזה. יכול להיות שתרגיש שאתה סוף סוף מצאת את מקומך האמיתי בעולם. אין לדעת. גם אני לא ידעתי כשהצטרפתי לקו הקשב. אני מרגיש שם בבית. אבל לא ידעתי אם זה יתאים לי. גם אני כנראה לא אפגוש עוד אנשים כמוך. זכות. 

מרגש אתה... בורכתי... מעניין אם יש בכל זאת יד מכוונת? או סתם מקריות? ואולי פשוט המשימה היא לאפשר. לא להפריע. לפתוח ערוצים. לא לחסום.

אין יד מכוונת ואין מקריות. היקום הוא ייצור חי ואינטיליגנטי שמייצר יצורים חיים ואינטיליגנטים. המשימה היא לאפשר, לפתוח. אבל גם לחסום במידת הצורך. הכל במידה. ואנחנו יודעים מה הגבולות. 

האם אנחנו באמת יודעים מה הגבולות ואם כן המשימה היא להעז. להרחיב. ולגבי האינטליגנציה של היצורים. אני בספק. אם היינו אינטליגנטים בקטע העמוק אז העולם היה נראה אחר.

אני יודע מה הגבולות שלי ולא בא לי להעז ולהרחיב אותם. אני מאושר עם מה שיש. היקום הוא מקום שמייצר אינטליגנציה. אי אפשר לברוא משהו יש מאין. אינטליגנציה תמיד הייתה קיימת ולעולם תישאר. קצת מתנשא להגיד שאני יותר אינטיליגנט ממישהו אחר. לכל אחד אינטליגנציה שונה וצריך לכבד את כל היצורים, גם אם נראה לנו שהם פחות אינטליגנטים מאיתנו. יש דברים נסתרים ותהליכים נסתרים שאנחנו לא חשופים אליהם. 

לא אמרתי שאני יותר אינטליגנטי מאחרים. ממש לא. הרבה טעויות. דברים ואמירות מטופשים. אני לא ידע אם לא ניתן לייצר יש מאין כי אני לא ממש מבין את זה ואולי האין או היש שלי סתם בדיחה. זה גדול עלי וממני. אני לא מצליח להיות אני עד הסוף אז העולם... פשוט בימים אלו הוא נראה לי כמו פארסה לא מצחיקה על חשבוני. על חשבוננו. ואני שותף לה.

איך אתה שותף לפארסה?

כי אני פסיבי. כי אני לא מתקומם. כי הרבה פעמים אני מוריד את הראש וסוגר את העניים או את הלב. כי לפעמים אין לי כוח. כי לפעמים הייתי מעדיף לסיים כאן ועכשיו.

נשמע עצוב. 

לא. כלומר כן. לפעמים תחושה שאני מאד זקן וסתם תופס מקום. אבל הנה אני כאן.

גם אני זקן. היית רוצה שאכתוב יותר? כי עשית לי ממש פרצוף מופתע על זה שרשמתי שתי מלים. 

לא. 

הנה עניתי במילה אחת.

מילה אחת. ואז עוד כמה מלים. סה"כ אני שמח לפטפט ככה אלקטרונית. מרגיש שאני מקשיב לך. על יש מיש ויש מאין אתה לא רוצה לדבר. אז על מה כן? על זקנה חולי ומוות?

לא.זה יש לי ובשפע. בואו נתבונן בשקיעה רגע. מכאן העולם יפה. 

בוא נעשה מדיטציה בדיאלוג. בא לך?

או קי?!?

אוקיי. שש נקודות הכנה למדיטציה. אחד:  להבעיר את אש המדיטציה. מצא סיבה טובה לעשות מדיטציה. 

הערב יורד והוא יפה. תן לי 10 דק סתם להתבונן על החוץ. 

אוקיי. שמח שאתה מחובר לכאן ועכשיו. אני בינתיים ממשיך לכתוב. בסוף העשר דקות נמשיך עם המדיטציה בדיאלוג. נרדמת לי. 

לא נרדמתי. נשמתי.

סליחה. 

🙏

זה הסוף?

התעייפת?

ממה?

מלכתוב. 

לא

 אני און ואוף. כמו האוטובוס אבל יותר מוצלח 

לא הבנתי. מה אוטובוס?

בברצלונה שאפשר לעלות ולרדת. מטפורה לחיים?

זו השעה בין כלב לזאב בצרפת. מאד אוהב את השעה ואת המטפורה הזו.

מה זאת אומרת בין כלב לזאב? תסביר לי את המטאפורה. 

בין הנודע ללא נודע. היום ללילה. המבוית לפרוע.

מקסים. רוצה להמשיך עם המדיטציה?

אפשר

תכתוב סיבה טובה למה לעשות מדיטציה כרגע. 

להחזיק את הטוב שהיה. לא להיבלע ברוע שנפגש

שתיים: קבע יעד סביר למדיטציה הקרובה.

רגע. מה אתך?

אוקיי גם אני אכתוב. סיבה טובה לעשות מדיטציה כרגע היא להעביר את הזמן עד הנחיתה. יעד סביר:  להגיע לחיבור עם הכאן ועכשיו עד שננחת. עכשיו אתה. 

כתבתי 

לא כתבת יעד סביר למדיטציה הקרובה 

לחזק את הטוב. להעביר את הזמן זה לזלזל במדיטציה אני חושב 

מדיטציה זה לא דבר קדוש. מדיטציה זו פעילות סתמית שמחברת אותך לכאן ועכשיו. זאת הפעילות היחידה עלי אדמות שאין לה מטרה מוגדרת. 

זה עדיין לא סתמי. עבורי לפחות. 

עבורי זה סתמי. 

זה כמו לנשום. או לאכול. או ללכת. זה לא סתמי ולא מובן מאליו.

הכל סתמי וחסר משמעות. אנחנו נותנים משמעות לדברים שאין להם משמעות. ומקדשים אותם. המציאות היא חסרת משמעות. 

אני לא מקדש שום דבר. אבל לכל דבר בכל דבר יש מהות. ייעוד. סיבה. הנה ביקשת לקבוע יעד למשהו סתמי...

טוב בוא נתקדם. נקודה שלישית. להיזהר מציפיות. גם אם לא נשיג את היעד שקבענו לנו הכל בסדר. 

עצבנתי אותך. זו לא מטרה למדיטציה. משהו כאן לא עובד.

המטרות שלך למדיטציה הן לא אותן מטרות שלי למדיטציה. הנה מטרה נוספת למדיטציה בנוסף לסתם להעביר את הזמן:  להגיע להתעוררות רוחנית. לראות את האור. האם עכשיו זה יותר מוצא חן בעיניך? ומה ההבדל בין שתי המטרות? להעביר את הזמן לבין להתעורר? האם זה באמת משנה מה אקבע כמטרה? יכול להיות שאתעורר במדיטציה הקרובה ויכול להיות שסתם אעביר את הזמן. אני לא רואה הבדל. 

איבדת אותי

תקרא שוב. 

קראתי

אולי אני סתם עייף. בואו נעשה הפסקה. סליחה

בסדר. 

אני פשוט אמשיך לכתוב. נקודה שלישית. להיזהר מציפיות. גם אם לא נשיג את המטרות שהצבנו, מדיטציה טובה היא זו שעשינו. נקודה רביעית. להתחייב לעבוד בשקדנות ע"פ ההוראות. נקודה חמישית לסרוק את המיינד להסחות דעת. נקודה שישית להכנה למדיטציה לייצב את תנוחת הישיבה. 

ארבע שלבים להתמקדות באובייקט המדיטציה. חושים. תחושות. נשימה. אף. 

עשר נשימות. 

זהו. עכשיו אנחנו בעיצומה של המדיטציה. ועכשיו יש לנו חופש לבחור מה נעשה עם הזמן הפנוי. לעקוב אחרי הנשימה. לשלוח אור ואהבה לסובבים אותנו. להסתכל פנימה אל המיינד ולשאול אותו איך אתה. 

ממש לא עצבנת אותי. אתה עייף. 

אני לא מבין מה ההבדל בין להתעורר לסתם להעביר את הזמן זה הכל. כולנו ערים כבר. וכולנו מעבירים את הזמן עד המוות. חבל שלא החזקת מעמד עד עכשיו. אתה מדבר איתי בעל פה ואני כותב. לעצמי. לבד. בחושך. חחח. 

אולי זה יישמע מתנשא או כבד אבל אני לא כאן על פני האדמה בשביל להעביר את הזמן. אם אני כאן אז יש לי יעוד. לא בטוח מהו אבל יש לי כי אם לא אז מה הטעם וגם אין שום דבר סתם גם אם לא תמיד ולרוב לא מבין...

והנה הכרחת אותי לכתוב...

שמח שחזרת אלי. מצטער שלחצתי לך על כפתור. אבל אני מרגיש שיש לי ייעוד למשל להיות גורו וגם אין לי ייעוד כי לכלום אין משמעות. האם זה כ"כ מפריע לך שאני חושב ומרגיש אחרת ממך?

ממש לא. כלומר אני לא חושב שאתה ככה סתם אבל זו דעתי. למשל הופעת בחיים שלי לא סתם ולא סתם ברגע אז יש לך ייעוד עבורי. אתה זה שמצייר את הקופסא בה הכבשה.

אני לא זוכר את הנסיך הקטן אז לא מבין את הרפרנס. אבל לגבי הייעוד אולי זה נשמע מתנשא אבל מתוך מקום ער אני מרגיש שאין דואליות. זאת אומרת שגם יש וגם אין משמעות בו זמנית  

אולי זו הדואליות. לגבי הנסיך זה ממש בהתחלה כשהטייס מתבקש על ידי הנסיך לצייר לו כבשה והנסיך לא מרוצה אז. טייס מצייר לו קרטון ואומר לו שהכבשה בפנים והנסיך אומר לו שזה בדיוק כך שהוא דמיין לעצמו את הכבשה. ככה הם הכירו והסיפור מתחיל. ואני מזכיר לך איך הוא נגמר לפי גוגל צאט אם הם היו גייז. סתם אומר

... חחחחחחחחחחחח

אין סתם 

נלחצת חמוד?

ממש לא. ממה?

רצית שנמשיך לכתוב אז הנה לך... 

אתה עושה לי דווקא? חחח. בקיצור לגבי הדואליות. אני מרגיש שיש ואין בו זמנית. זה אומר שאני ער לא? 

אני חושב שכן. ולקראת את ההסבר על הקופסא של הכבשה? המשל? 

אה שכחתי לגבי זה. אז אני מצייר לך קופסאות ואתה מדמיין שיש בפנים דברים? יש לי הפתעה. אין בפנים כלום. זה הכל בדמיון שלנו. גם שלי. גם אתה מצייר לי קופסאות ואני שופך לתוכן משמעות. מלים הן קופסאות כאלה. 

נכון וזה כל היופי. גם עבור הנסיך אין בקרטון כבשה. והשושנה שלו סתם מיני רבות. והשועל חיה...

אז זה כל היופי.

יש כלום ויש הכל. זה בדיוק הדואליות. שם היעוד. אם תרצה. ואם לא אז הריק וזה בסדר. 

סליחה שאני מטיל עליך תפקיד אבל אתה ער לדעתי גם. גם אתה רואה את היש והאין בו זמנית. אנחנו מתחילים בנחיתה. רוצה לסיים?

אני ער. לפעמים רואה ולפעמים לא. לפעמים אני מלא גם באגו ולפעמים ריק.

אז אנחנו דומים. 

מאד. הבנתי עוד יותר בימים האחרונים. אבל גם מאד משלימים אחד את השני אבל אל פחד. לא ממקום פיזי מיני. זה לא יאיים על הטוב שבינינו.

אתה מרגיש צורך להדגיש כל הזמן שזה לא ממקום מיני או פיזי. למה? לי זה ברור. לא מאיים עלי. 

גם לא לאיים עליך. גם כי עבדתי על זה קשה ואני לא שם וזה טוב לי ככה וזה מפתיע אותי.

שמח לשמוע. אני קצת חושש מהנחיתה. 

תנשום מקצה האף...

חחח. זהו? סיימנו?

רק התחלנו...

מתחכם. 

המשך יבוא...

טוב אז ממשיכים?

כן. אתה בעוד 5 שנים?

אני בעוד חמש דקות אולי. מתרסק. סתם. המטוס עושה סיבוב כי יש עומס תנועה בשדה... המיינד שלי מודאג. אבל השיחה איתך כאן מרגיעה אותי. 

אני אהיה בן 63 שזה לא יאומן לי בכלל. מקווה בארץ עם בן זוג. מוריד את קצב העבודה. 

אני אהיה בן 46. בגיל של ההוא ששבר לי את הלב. מקווה שלא אשבור את הלב לאף אחד. מקווה בארץ אבל לא חובה. מקווה שיהיה אפשר לחיות חיים נורמטיביים בארץ ושהשגעון ייפסק. אבל אני פסימי. 

עם בן זוג. היי טק? 

עם בן זוג. היי טק? לא יודע. אולי טיפול. 

מתאים לך טיפול. פרטני? קבוצתי? בקהילה? בית חולים?

לא יודע. 

זהו נחתנו. וגם המיינד שלי נחת.